איחור באבחון מחלת ריאות

תא 7009/06 כליפא גבאי נגד שירותי בריאות כללית

ביום 06.01.2010 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים, בו התקבלה תביעת רשלנות רפואית נגד שירותי בריאות כללית בגין אבחון מאוחר של מחלת הריאות ממנה סבל התובע.

התובע, יליד 1946 החל לסבול בשנת 1999 מתופעות של קוצר נשימה ושיעול יבש וטורדני, אשר הלך והחמיר עם השנים. הוא אובחן כסובל ממחלת סימפונות, ברונכיטיס כרונית משנית לעישון, וקיבל טיפול רפואי התואם אבחנה זו, שלא שיפר את מצבו. רק בשנת 2004 אובחן התובע כסובל ממחלת ריאה אינטרסטיציאלית ובשנת 2006 עבר השתלת ריאה בבי"ח בילינסון.

התובע טען בכתב התביעה לרשלנות הנתבעת בשל אבחון מאוחר של מחלת הריאות והעדר קבלת טיפול רפואי מתאים, אשר פגעו בסיכויי ההחלמה שלו וגרמו לו נזק בלתי הפיך בהופכו לנכה 100%.

הנתבעת טענה כי אבחון מוקדם של המחלה או קבלת טיפול מוקדם לא היה משנה את מהלך המחלה ואת הירידה ההדרגתית בתפקודי הריאה, וכי קיימים שיקולים רבים נגד תחילת טיפול תרופתי, החושף את החולה לתופעות לוואי קשות ובין היתר לזיהומים קשים.

מומחה שמונה מטעם בית המשפט סבר כי אבחון המחלה נעשה באיחור ניכר (בחודש יוני 2004), עת כבר בצילום בית חזה שנעשה לתובע בחודש דצמבר 1999, לאחר שהתובע החל לסבול משיעול (תסמין של מחלה ריאתית), הודגמה מחלת ריאה אינטרסטיציאלית. לדידו, על רופא המשפחה היה להפנות התובע למומחה בתחום הריאות, כדי לבצע בירור אבחנתי מקיף, הכולל גם לקיחת ביופסיה פתוחה של הריאות ומתן טיפול רפואי מתאים. האבחון לפיו התובע סבל מברונכיטיס כרונית בשל עישון היה שגוי וסתר הממצאים בצילומי בית חזה שנערכו לתובע החל מחודש דצמבר 1999 ואילך.המומחה הוסיף וקבע, כי חלק מהטיפול בתובע הינו מניעה. לפיכך, היה צורך להרחיק את התובע ממקום העבודה ולמנוע המשך חשיפתו לחומרים מזיקים, אשר למצער גרמו להחמרה נוספת במצבו. המומחה הוסיף והעריך, כי ייתכן אף ריפוי המחלה אלמלא האיחור באבחון המחלה. לדידו, אבחון מוקדם של המחלה היה משפר את סיכויי הריפוי של התובע ואת תוחלת חייו, כאשר טרם החלו שינויים צלקתיים מפושטים בריאות.

לאחר שמיעת הראיות בתיק הגיע בית המשפט למסקנה כי ניתן היה לאבחן את המחלה כבר בחודש דצמבר 1999, וכי אבחון המחלה בחודש יוני 2004 נעשה באיחור ניכר, עת המחלה היתה בשלביה המתקדמים, ולכן הנתבעת התרשלה בטיפול הרפואי שניתן לתובע. בית המשפט אף ציין כי למעלה מן הצריך, התרשלות הנתבעת בטיפול הרפואי שניתן לתובע התגבשה גם מעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים.

לעניין הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק, אימץ בית המשפט את דוקטרינת הנזק הראייתי בקובעו שמקום שלא בוצעה לתובע בדיקה פתולוגית (ביופסיה) בסוף שנת 1999, אשר היתה מאפשרת בסיכוי גבוה מאד לאבחן את סוג המחלה הספציפית ממנה סובל התובע, הנטל להוכיח את סוג המחלה רובץ על כתפי הנתבעת. זו לא עמדה בנטל, ועל כן פסק בית המשפט כי העובדות תקבענה כטענת התובע, קרי שמחלת הריאה אינטרסטיציאלית ממנה הוא סובל היתה בת-ריפוי.

בית המשפט פסק לתובע פיצוי בסך 4,373,747 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל וכן הוצאות משפט  ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ.